Bring
Them
Home
ביי ביי נפאל
24 בנובמבר 2016
אחחח, נפאל..
שורות אלו נכתבות בבנגקוק, במבט לאחור על החוויה בנפאל.
אני סמוך ובטוח שאם תשאלו את משפחת אדר: "נו.. איך היה בנפאל??" - תשמעו חמש תשובות שונות. אז אני אשתדל להיות אובייקטיבי (חחחח אין סיכוי!)
אז אחרי השהיה בכפר הגענו אל קטמנדו, הזמנו מראש לילה בגסטהאוס נחמד (18$ ללילה כולל א. בוקר) טיילנו קצת בטאמל, שכונת התיירים, נכנסנו אל סוכנות טיולים מומלצת (סוויסה האדום) והזמנו אוטובוס אל פוקהרה לבוקר למחרת (650 רופי נפאלי שהם בערך 6 $, המחיר לאדם לנסיעה של כ 8 שעות), הזמנו ארבעה מושבים ותכננו שיאיר יישב בינינו או עלינו בדרך.
עוד באותו ערב נדרשנו להחזיר חובות - אחרי שבועיים של דאל באהט הבטחנו לילדים שכשמגיעים לציויליזציה הם יוכלו לבחור מה שהם רוצים לאכול - כולם בחרו פה אחד - פיצה!
ביררנו היכן נמצאת הפיצריה הטובה בקטמנדו (fire and ice pizza) ופינקנו את הילדים (ואת עצמינו) בארוחת מלכים איטלקיים משגעת עם פיצות, לזניה, סלטים וגלידה אמריקאית לקינוח (גלידה כמו בקולנוע אילת של פעם) - תענוג, כעבור שעה רועי התלונן על כאבי בטן - בדיוק כפי שתכננתי.. טוב מה, הילד תקע מגש פיצה. מה הוא חשב שיקרה..
למחרת בבוקר צעדנו עם הכלבים (06:30 בבוקר) אל עבר תחנת האוטובוסים הנוסעים אל פוקהרה ונפרדנו מקטמנדו. יש לציין שלא בצער גדול. קטמנדו סוערת, רועשת, המונית. לא מצאנו סיבה להישאר בה יותר מדי זמן.
הנסיעה באוטובוס הייתה קסומה. אנחנו מדברים על 200 ק"מ של נסיעה (כולה אילת - דימונה) אבל כאן היא נמשכת 8 - 9 שעות. הדרך (איפה שיש דרך) משובשת, התנועה זוחלת, הכי מהר שנסענו היה 40 קמ"ש (לאיזה דקה בערך, בירידה, וגם שם האוטובוס לא סחב) ואתם יודעים מה - טוב שכך! הנופים עוצרי נשימה - אין דברים כאלה. לאורך כל הנסיעה אי אפשר להסיר את העיניים מהנוף. ג'ונגלים לא נגמרים, צוקי ענק, פסגות הרים מושלגים, נהרות גועשים, גשרים רעועים שכל פעם שעלינו עליהם הוצאתי תפילת הדרך (כן, כן - אני).
הנסיעה ארכה בסופו של דבר כ 9 שעות וחצי, הילדים היו מלאכים ונהנינו מהם כל דקה בנסיעה.
עכשיו בואו נדבר קצת על ביטוח
לפני שיצאנו לטיול הזה ביררתי ובדקתי את נושא הביטוחים עד שיצא לי מהרקטום. בסופו של דבר ביטחתי את כל המשפחה בביטוח של חברת הראל (כי אולי יש לך ביטוח אבל אין לך הראל) דרך סוכן הביטוח שלי מהעבודה - ישראל שחר מסוכנות מ.י.א (MIA). הביטוח הכי טוב שיכלתי לבקש, גם לא זול החרא הזה..
עכשיו אשפוז בחו"ל - לא נפעיל ביטוח? בטח נפעיל..
מרגע הדיווח לחברת הביטוח התקשרו אלי כל יום ממרכז הסיוע של הראל, בדקו מה קורה, מה שלום אושרת וכדומה - ממש נחמדים.. עד מתי נחמדים? נכון - עד שצריך לשלם
תקשיבו, זה לא אמיתי, את כל הסיבות והתירוצים בעולם הם יספרו לכם, רק לא לשלם.
עכשיו אני אומר לעצמי כל השבוע, אל תדאג גיא - יש ביטוח טוב, הם ידאגו להכל. כמה קריזה קיבלתי עליהם, וואי, הם עשו לי חם בכל הגוף, ועם מי תדבר עכשיו? הם כל כך פוליטיקלי קורקט בטלפון ואתה יכול לשמוע איך הם מקלידים את כל מה שאתה מוציא מהפה - מתסכל משהו..
אז החלטתי להשתמש בנשק יום הדין מול חברות הביטוח - בכיתי!
סססתתתתםםם חחחחח - התקשרתי אל סוכן הביטוח, ישראל. תקשיבו, סיפרתי לו הכל, שמעתי בטלפון (ועוד בשיחת וואטסאפ) את הוריד המרוקאי שלו מתנפח - והוא בכלל לא מרוקאי. ישראל אמר לי: "גיא, הבנתי, תישאר זמין, עוד מעט יתקשרו אליך מהביטוח". תוך שעה מתקשר אלי מנהל כלשהו מחברת הראל. מה זה נחמד? למות.
מסקנות עד כאן: (לפי סדר חשיבות)
-
לסוכן ביטוח טוב אין תחליף! שוקה, שמוקה, ביטוח ישיר - חארטה. כשקשה לך רק סוכן טוב יציל את המולדת!
-
חברות הביטוח הן חברות טובות מאד של מרפי (הבן ז**ה) - אין לסמוך עליהן שיופיעו בזמן המתאים.
-
אם מתאפשר לכם - לכו ללמוד ביטוח. זה בטוח ישתלם מתישהו (בעצם כמו כל דבר שלומדים..)
-
כריך חביתה בבוקר זה טעים.
אחרי כמה ימים של חוסר ודאות הדביבון החמוד (הרופא הנפאלי) הרים ידיים ואמר (בקיצור): לא יודע מה יש לה, כדאי שתיקח אותה מכאן - רחוק, לטפל בה שם, ברחוק.
אז ארזתי את המשפחה ויום לאחר מכן ובניגוד לרצונה של חברת הביטוח החלטתי שנוסעים לבנגקוק לטפל בה שם (הם העדיפו שנחזור לארץ..). זה עלה לי ביוקר, ראשית הטיסה מפוקהרה אל קטמנדו לא הייתה מתוכננת ועלתה לי 500$, שנית, הילדים לא הספיקו לעשות מצנחי רחיפה כפי שהבטחתי להם אז עכשיו אני חייב להם אטרקציה. הם לא ישכחו לי..
טסנו במטוס חמוד אל קטמנדו, המתנו בשדה התעופה כארבע שעות ועלינו על טיסה של "תאי אירליינס" אל בנגקוק.
וואי, איזה מטוס היי טק! וואי איזה דיילות היי טק! והאוכל.... ואוו איזה אוכל הם הגישו לנו (גם היי טק). שוב יאיר נרדם עלי בטיסה אז אכלתי גם את המנה שלו - עוף בקארי עם אורז וירקות מבושלים, כוס יין, פירות, בוטנים ומוס קוקוס עם מנגו - להתעלף!! בלעתי ובלעתי ובלעתי, כולי מתמוגג ואושרת מאחורי מעוכה עם כאב ראש ולא מבינה מה אני מבסוט. עזבו שיאיר התעורר אחרי שעה ונהיה רעב ולא היה לי מה לתת לו - עזבו.. נקודת שפל באבהות שלי..
יאללה, הגענו אל בנגקוק. לקחנו מונית אל המלון שהזמנו יום קודם דרך אגודה (agoda.com), אנחנו נוהגים להזמין מראש מלון רק כשמגיעים פעם ראשונה אל מקום חדש, אפילו אם זה קצת יקר יותר, העיקר שלא ניתפס אחרי נסיעה ארוכה מותשים, עם ילדים עייפים, רעבים וכועסים. יצא טוב.
בבוקר התלבטנו אם ללכת אל בית החולים או לחכות קצת. התלבטנו, התלבטנו ואיך שאמרתי MBK נפלה ההחלטה - נלך מחר לבית חולים. נסענו ברכבת אל מרכז סיאם פאראגון, קניון מגניב עם אקוואריום ענק בתוכו סטייל מצפה תת ימי בעוד אלפי שנות אור ומשם בהליכה אל עבר ה MBK. הסתובבנו, נהנינו, וכל פעם אני בודק בחרדתיות לשלומה של אושרת ומקווה שלא כואב לה כלום - ופלא - לא כואב כלום ולא נעליים (כי נעליים יש בשפע ב MBK - נשים). לפחות עד שיצאנו משם..
אז למחרת בבוקר נסענו אל בית החולים. הסברנו לילדים שהם יצטרכו סבלנות והם שיחקו אותה, שוב.
קבלו קטע - בית החולים המרכזי בבנגקוק מפואר יותר מרויאל ביץ' אילת! איזה הוד והדר. איך שהגענו קיבלנו ליווי צמוד, הנפיקו לאושרת כרטיס מטופל מגנטי עם תמונה, נכנסנו מיד אל רופא פקיסטני מגניב ביותר עם תרבוש ואנגלית ברמה מצוינת (נדיר פה), תוך שעה ביצעו לאושרת חמש בדיקות וזהו. סינוסיטיס. זה הסיפור. מעצבן. מרגיע. ממשיכים.
החלטנו לנוח קצת ולתת לאושרת זמן להתחזק אז נסענו שוב ל MBK..
ססתתםם
נסענו אל הואה הין - עיירת נופש תאילנדית ומגניבה במיוחד, קנינו כרטיסי רכבת ומצאנו מלון מפנק עם בריכה לילדים. היה שבוע של מנוחה לכולם אחרי נפאל, כל יום ים, בריכה, אוכל טוב וגם פארק מים מגניב היה שם - החזרתי חוב אטרקציה לילדים וגם אני נהניתי מאד. למרות שאינני אוהב את ימי הבטלה האלו אני מבין כמה הם נחוצים ואין דבר שגורם לי נחת יותר מלראות את הילדים האלה נהנים.
אחרי שבוע של מנוחה, כולם בקו הבריאות - ממשיכה ההתעללות. החלטנו לעבור אל קמבודיה.
זאת תמיד התלבטות שעולה - איך ניסע?
רכבת - הכי נוח, הרבה זמן
אוטובוס - הכי זול, הרבה אוטובוס
מונית - הכי יקר, הכי מהר - נוסעים במונית! חחח
לא לא ברצינות, הפער במחירים בין לקחת מונית לבין לשלם חמישה או ארבעה כרטיסים לאוטובוס הם לא משמעותיים. בנסיעה כזאת ארוכה של שבע שעות עד לגבול עם קמבודיה זה פער של כ 2000 באהט - כ 200 ש"ח, ואין להתווכח על הנוחות של לעצור מתי שצריך ואיזה מוזיקה לשמוע וכמה מזגן. בקיצור, אנסתי את חברות המוניות בהתמקחויות ובסוף מצאנו את האחד שלקח אותנו במחיר זנות עם רכב אחוש***ה מפואר. כיף פה!!
קראנו בבלוג של זוהר כרמי (wetooktheredpill) שהיא ומשפחתה עשו מסלול דומה ועצרו בעיירה ליד הגבול, בצד התאילנדי ללילה. ואללה נשמע רעיון מצוין כי זאת נסיעה ארוכה ואחרי חציית הגבול יש עוד כארבע שעות נסיעה אל סיאם ריפ. אז עצרנו ללילה בעיר הרפאים אראנייאפראט שלולא גבול עם קמבודיה ספק אם הייתה קיימת שם (קצת כמו דימונה לולא האחים דביר חחח - יסלחו לי כל מוכי הקרינה מדימונה, אוהב אתכם, תחי מדינת ישראל!!!)
מצאנו גסטהאוס מגניב ואפילו בריכה הייתה שם. על הבוקר נסענו בטוק טוק רעוע אל הגבול הקמבודי לפרק נוסף בטיול.
שלושת השבועות האחרונים לא היו בתכנון. קצת פספסנו מהסוף בנפאל (כבר הבטחתי שאחזור לשם נכון?), היינו שלושה ימים לא מתוכננים בבנגקוק, נסענו אל הואה הין במקום ללאוס (יקר יותר), נסענו הרבה ונחנו הרבה יותר מדי. זה לגמרי חלק מהעניין ולרגע לא חשבתי כשיצאתי להרפתקה הזאת שהכל יעבור חלק ולפי התוכנית. וזה עבר יופי, הילדים חזקים ומבינים, אושרת מבינה ותומכת וזה לגמרי אחת ממטרות הטיול, להכיר אחד את השני טוב יותר, גם במצבי לחץ ומועקה, ללמוד שאפשר לסמוך אחד על השני וליהנות אחד מהשני גם כשלא הכל עובר חלק. נראה מה טומן לנו העתיד הקרוב..
יאללה, עוד קצת תמונות ולקמבודיה:
עוד תמונות
