סיכום תעלול

כבר חודש וחצי בארץ. חוזרים לשגרה שאנחנו כל כך אוהבים. אני לא יודע איך להתחיל לסכם את מה שקרה לנו לאחרונה אז פשוט אתחיל ונראה מה קורה.

יצאנו לטיול ארוך שהתחיל לפני כחצי שנה בהודו, המשיך בתאילנד, לאוס, יפן והסתיים באוסטריה.

התחלנו עם ציפיות מסוימות. על הציפיות שיתפתי באחד הפוסטים הראשונים שנקרא "על הציפיות" (כאילו דאא) ועכשיו ארצה להתייחס אל אותן ציפיות. אקדים ואומר שחלקן התממשו, חלקן לא. חלקן לקחו אותנו למחוזות שלא חלמנו עליהם וחלקן השאירו אותנו בדיוק באותו מקום.

גיא (יענו אני)

אני עברתי איזשהו תהליך בטיול הזה. תהליך שונה מהטיול הקודם. תהליך שלא צפיתי את הכיוון שלו. אני חושב שזה קשור בעיקר לגיל ולשלב הבגרות שהגעתי אליו (לא מתיימר להצהיר שהתבגרתי, אני בשלב מסוים.. שלב מתקדם יותר מלפני זה..). ככל שעבר הזמן בדרכים התמלאתי הודיה על כל מה שיש לי. על הבית, על העבודה, על החברים, על הכלב אפילו.. זה יותר עמוק מזה. קיבלתי הבנה שכל מיני רגשות והרגשות שאנו חווים ביום יום הם לא מחויבים. לדוגמה "שביזות יום א'", ספירת הימים עד ההגעה לסופ"ש.. אוי ואבוי לי שהגעתי למצב שמתחיל יום ואני רק רוצה שהוא יגמר. לכל יום יש את הקסם שלו, אף יום לא יחזור שוב, ניתן להתרגש ולאהוב, לצחוק ולבכות, לגלות משהו חדש, להתעצבן ולהיות מאד שלווים בכל יום בשבוע.

זה לחלוטין עניין של החלטה ואני מזכיר לכם – אני לא משתמש בסמים. גם לא בקלים.

אני באמת מאמין שאם לא הייתי מתרחק קצת הייתי עדין שרוי במין עצבות כזאת לא מוסברת ומחכה ליום חמישי כאילו יום שישי הוא איזו בשורה שלא ניתן להפיק גם מיום שני. אפשר להשמין גם באמצע השבוע. לא צריך לחכות לסופשי"ם.

אבוי לנו שאנו חיים כך. בזבוז. כל יום הוא קסם!

התובנה הזאת היא משמעותית ואני מקווה שאקח אותה איתי למשך המון שנים קדימה. אם זה יתקלקל – נברח לעוד כמה חודשים (חחחח)

לצערי, הבחנתי שאני פחות נרגש מכל מיני אטרקציות שפעם עשו לי את זה. כמו פילים, מפלים, מקדשים וסיורי יום באתרים מקומיים. אני יותר נרגש מתופעות טבע מחזוריות כגון זריחה, שקיעה, גאות ושפל, גשם זלעפות ובכלל – משקעים למיניהם. אני נרגש לראות את הילדים משתאים מנופים עוצרי נשימה. לראות שזה מזיז להם. לעיתים אני נרגש גם מסניף של סטארבקס. 

ביליתי זמן עם היקרים לי מכל. זמן איכות אבל על אמת. זמן איכות על סטרואידים. אני רוצה להתרברב עכשיו על כמעט כל מי שאני מכיר ולומר בגאווה שבזכות שני הטרלולים האלה (טיולים) ביליתי עם אישתי ועם הילדים שלנו יותר זמן איכותי מאשר כל אחד אחר שאני מכיר. וזאת נקודת זכות בשבילי כי זאת ממש בחירה שלי. ונלחמתי למענה. והיא שלי. ואני גאה בה.

אה, וגם החלטתי שאני רוצה ללמוד לנגן בגיטרה ולתרגל יוגה.

אושרת

אושרת טולטלה. איך אפשר שלא? התחלנו בהודו (אמריצר)..

אושרת טולטלה מעצם החוויה, מהעוצמות, ממני מאנשים שפגשה בדרך ומהמקומות שהיינו בהם. ראיתי אותה צוחקת (המון), ראיתי אותה רועדת מפחד, רועדת מהתרגשות, היא רעדה גם מקור ותאמינו לי שהיא רעדה גם מעוד כל מיני דברים..

גם היא עברה תהליכים אישיים ומשפחתיים שרק בסביבה סטרילית כזאת אפשר לעבור. התקופה הזאת עשתה אותה קצת יותר יפה ממה שהיא כבר הייתה קודם. בחנתי את הגבולות איתה, שוב. ואני יכול לומר בוודאות שאני לא יודע איך זה קורה אבל לא נמאס לי ממנה גם כשאנחנו 24/7. אני גאה בי שהיא שלי.

תמר

תמר בשיא גיל ההתבגרות. זה מעניין לי ת'תחת. אני החלטתי לפני הרבה זמן (זה היה מתישהו בזמן לימודי סוציולוגיה או אנתרופולוגיה אני לא בדיוק זוכר) שגיל ההתבגרות על כל התארים שהוא קיבל זה חירטוט אחד גדול. וגם כאן, כמו בהרבה מצבים, אני אוהב לומר את המשפט "לי זה לא יקרה". ונחשו מה? זה לא קרה.

יש דרכים ושיטות (פשוטות מאד) שאיתן אפשר ליצור ערוץ מאד בוגר עם ילד. ערוץ פתוח, מכבד, נעים לכל המשתמשים בו, כזה שנותן ביטחון. ואז הילד לא צריך את כל המניירות האלה שקוראים להן גיל ההתבגרות (אני אסכים לשתף את מי שירצה על כוס יין אצלי במרפסת בהזדמנות).

עם תמר זה היה קל. תמר היא אישה מגיל 7. תמר היא חברה. בטיול הזה פדיתי את כל הקרדיטים. כיף לראות אותה, לדבר איתה, לראות את השינויים שהיא עוברת, מנסה את עצמה, משתחררת, חווה.

חווה את עצמה, אותנו, את הסביבה והכי כיף לראות אותה חווה סופלה שוקולד ב 7-eleven.

כפי שכבר ציינתי בפרק "על הציפיות", תמר היא אחת ממחוללות הטיול הזה. אני שמח שעמדתי ברוב היעדים איתה. לקחנו אותה ליפן, ראיתי אותה בוכה, מתפנקת, מחזקת את האחים שלה ומשהו שהיה לי הכי חשוב – תפסתי אותה מפליצה. יותר מפעם אחת.

רועי

הוא צמח לי מול העיניים במשך הזמן הזה. זה לא מצחיק. הוא הלך לישון כל לילה והתעורר גבוה ב 20 מילימטר כל יום. לגובה ולרוחב..

רועי עבר שינוי מטאורי בשנה האחרונה. הוא גבה, התחזק, הפך לגברבר, אפילו התחיל להתגלח והכל ישר אל מול העיניים שלי. זכות גדולה לצפות בתהליך הזה מקרוב (אני כל כך התרגשתי ללמד אותו להתגלח, נשבע לכם, כמו בטקס קבלת ספר תורה בכיתה ב' - יש משהו ברגעים האלה..).

הוא עדין נכנס למצבי טוק שכליים מדי פעם. זה מה שעושה אותו כל כך מצחיק. לעיתים זה גובל במעשי שטות אבל בזמן האחרון הייתי קרוב קרוב כדי לכוון, להגביל ולהנחות. עשינו שטויות יחד, מודה. אני מאמין ששטויות זה חלק נכבד מהחיים שלנו. אחרת על מה נצחק בערב סביב המדורה עם חברים? על מה נספר לילדים שלנו? לנכדים?

על הדברים הדביליים שעשינו לא אפרט כאן מחשש לכבודי אבל סמכו עלי – עשינו שטויות..

אני גאה בכמה מהשיחות הגלויות שהיו לי איתו. אני מודה על אימוני הריצה המשותפים שהיו לנו יחד. אני שמח שהוא, כמו אחותו, לא מאתגר אותנו כהורים ולא מצריך מאיתנו מניפולציות הוריות מיוחדות. הוא שקוף איתנו רוב הזמן, מספר לנו גם דברים מביכים (בטוח שיש גם שלא), פונה אלינו לעצה אישית בכל מיני תחומים ואני באמת מודה על העובדה הזאת.

מה שמטריד איתו זאת העובדה שהוא אף פעם לא מקשיב חחחחחחחחחחחחחחחחח... ונוטה לחזור על טעויות יותר מפעם אחת.

בסדר.. עובדים על זה..

הוא כל כך מזכיר לי את עצמי. רק ביותר יפה.

אמרתי כבר. רועי זה אני. אני פרו מקס.

יאיר

תמיד מצחיק לראות ילד קטן בהודו.

הוא נגעל מכל חרק קטן, הוקסם מכל פרה. לא נרתע אפילו מאלה המלאות בחרא. נגעל מהאוכל המקומי והוקסם מכל סניקרס שמצא (אפילו מפגי תוקף).

יאיר ישן איתי רוב הטיול. ישן טוב. סיפרתי בפרק "על הציפיות" על בעיות השינה שהיו לו מאז שנולד. אז אני יכול לספר שעכשיו, חודש לאחר שחזרנו לארץ. יאיר ישן לבד בחדרו כל הלילה וישן טוב. הצליח לנו גם כאן ואני מתרגש מזה.

צחקנו עליו לא מעט. על חלק מהמקומות שהגענו אליהם בטיול הוא היה מוותר (בעיקר אלה בלי ה WIFI) ועל כל המסעדות המקומיות. אבל הוא שרד את החוויות האלה יפה מאד. יאיר התבגר מאד, התחזק. בוודאות שיפר את היחסים שלו עם אחיו הגדולים, הוא פימפם לנו את הלב באופן מוגבר עייף לנו את שרירי הלחיים כי אי אפשר להביט בו בלי לחייך.  הוא היה גיבור אמיתי. התמודד בגאון עם חוויה כל כך אינטנסיבית לילד בגילו. אם זה נסיעות ארוכות, טרקים מפרכים, המתנות ארוכות מאד לאוכל במסעדה (הודו), בלי טלוויזיה או פלייסטיישן, בלי חבילת גלישה ובעיקר בלי חברים. אני מאד מאד גאה בו.

אל תחשבו שהכל היה מושלם.

לא סיפרתי כאן על לא מעט רגעים לא נעימים. לא סיפרתי על הפעמים שבהם נמאס לי קצת ורציתי זמן לעצמי (אני בטוח שלכל אחד מאיתנו היו כאלו רגעים), לא סיפרתי על הקונפליקטים בין הילדים, על הקושי בבחירת המסעדות או הכיוונים אליהם נלך, על המקומות הפחות נעימים שנקלענו אליהם, על הגעגוע העז (כל אחד לענייניו הוא), על כל מיני תסכולים קטנים שצצו בדרך..

לא סיפרתי לא מהסיבה שאני מנסה לצייר איזו סביבה משפחתית מושלמת. בכלל לא.

לא סיפרתי כי הרגעים הללו כל כך מתגמדים לנוכח שאר החוויות הכל כך חיוביות שסביבן עד כדי שלא מבחינים בהם. אז כמו שהרגעים הללו לא תופסים מקום נכבד ביומיום שלנו, כך הם לא תופסים מקום נכבד בשורות אלו.

בכלל, זה טיפ לחיים – לדעת מה מגדיר אותנו. מה מגדיר את המשפחה, את החברים, את החוויה האישית. שפע הדברים הטובים שנופלים עלינו כל יום כל שעה? או האפטה שצצה בשפה הפנימית הבוקר? שפע הציונים היפים של הילד בתעודה או ה 54 שהוא קיבל בבוחן בערבית? כמות האהבה של בן / בת הזוג, האהבה, האוכל, החברה, כמה שהיא יפה? כן? אז למה ברגע שהיא תוקעת נאד הכל נשכח? למה? לא יפה!   

בילינו יחד 24/7. עשינו מלא דברים. טסנו במטוסים גדולים וקטנים, נסענו ברכבת, באוטובוס, אוטובוס שינה, ריקשה, טוקטוק, רכבנו על סוסים, הפלגנו, אכלנו מלא, אכלנו טוב, אכלנו דברים שלא אכלנו מעולם, צחקנו, נגעלנו, התרגשנו, ישנו נהדר, יקיצה טבעית כמעט כל יום, שכחנו את היום והתאריך, בכינו, ראינו מלא סרטים, התמקחנו, נרדמנו במקומות מוזרים, פגשנו, הרגשנו, רקדנו, הזענו, קנינו, למדנו, נפצענו, קפאנו מקור, נעקצנו, השתעממנו, השתאינו, התפעלנו, איחרנו והגענו בדיוק בזמן, נשמנו, עצרנו לרגע..

היה לנו נוח

היה נעים

היינו יחד

הרגשתי שלם

טבין ותקילין

הטיול הזה עלה – הכל כולל הכל – 250,000 ₪ (שישה חודשים)

עכשיו, נראה איך אני משלם על כל זה...

peace and out